View source for כיצד לייצר תרבות בטיחות לבבית בקהילת הדיירים 18477

<html><p> קהילה שמצליחה להציל חיים לא נבנית על שלט יפה בלובי. היא נוצרת מתרגול, משגרה, ומהרגשה ברורה שכל דייר יודע: אם מישהו קורס, יודעים מה עושים בתוך שניות. תרבות בטיחות לבבית בבניין מגורים מתחילה בעיניים פקוחות למציאות, עוברת דרך היערכות מדויקת, ונשענת על ציוד נכון שמחכה במקום הנכון. דום לב מחוץ לבית חולים הוא אירוע נדיר יחסית לכל דייר, אך בבניין של עשרות ומאות נפשות הסיכוי המצטבר אינו זניח. ההבדל בין אירוע טראגי לסיפור עם סוף טוב עומד לעיתים על 3 עד 5 דקות ועל ההחלטה לשים דפיברילטור לבניין ולהתאמן עליו.</p> <p> המאמר הזה מתבסס על ניסיון עבודה עם ועדי בתים, ועדות בטיחות ותושבים שעברו אירועים אמיתיים. הדוגמאות שלהלן אינן תיאוריות. הן נולדו ממעליות שנתקעו בדיוק כשצריך להגיע, משבתות שבהן הסוללה כמעט ורוקנה, ומשיחות עם שכנים שהסתכלו אחד לשני בעיניים ושאלו בשקט: אם זה יקרה אצלנו, נהיה מוכנים?</p> <h2> המספרים שמחזיקים אותנו ערניים</h2> <p> הנתונים שכולם מזכירים מאחורי הקלעים פשוטים. אירועי דום לב פתאומיים קורים גם לאנשים שנראים בריאים. בכל שנה מתועדים אלפים של אירועים מחוץ לבתי חולים בישראל. הסיכוי להישרדות יורד בכל דקה ללא החייאה ודפיברילציה. דקה ראשונה, יש סיכוי טוב. אחרי חמש דקות ללא טיפול, הסיכוי צונח חד. שמעתי לא פעם ממנהלי בניינים: יש לנו אמבולנס קרוב, אנחנו בכיכר המרכזית. בפועל, תנועה, המתנה למעלית, שער חניה שלא נפתח, ואיתור הדירה, גוזלים דקות יקרות.</p> <p> מכשיר החייאה אוטומטי, דפיברילטור אוטומטי, משנה את המשוואה. הוא מאפשר למי שנמצא ראשון בזירה לתת מענה שמציל חיים. הוא לא מחליף מד"א, הוא מגשר על הדקות הקריטיות עד שיגיע צוות מתקדם. אבל ציוד זה לא תרבות. תרבות בטיחות לבבית מחברת בין האנשים, התרגול והדפיברילטור.</p><p> <iframe  src="https://maps.google.com/maps?width=100%&height=600&hl=en&coord=32.11986,34.79513&q=%D7%9C%D7%91%D7%91%D7%99&ie=UTF8&t=&z=14&iwloc=B&output=embed" width="560" height="315" frameborder="0" allowfullscreen="" ></iframe></p> <h2> למה "תרבות" ולא רק ציוד</h2> <p> חשוב להבין את ההבדל בין רכישה להטמעה. לא מעט בניינים מתקינים דפיברילטור בלובי, מצלמים תמונה לוואטסאפ, ושוכחים. בשעת לחץ, דייר חדש אינו יודע איפה הציוד. מי שידע, לא בטוח איך פותחים את הארון. הטלפון של מוקד החירום לא שמור. השומר במשמרת לילה הוחלף ולא עודכן. תרבות דואגת מראש שהשרשרת כולה סגורה: מודעות, אימון, נגישות, תחזוקה, תחקור.</p> <p> בבניין אחד בצפון הארץ הותקן דפיברילטור במפלס החניה מטעמי ונדליזם. בלילה של שבת, שכן התמוטט בקומה השביעית. המעליות נעצרו בשל הפסקת חשמל רגעית. הזמן שחלף בירידה ועלייה ברגליים הספיק כדי להפוך אירוע גבולי לקטלני. השורה התחתונה: ציוד בלי חשיבה על תרחישים הוא אי של ביטחון מדומה.</p> <h2> מיפוי סיכונים והתאמה לבניין שלך</h2> <p> אין שני בניינים זהים. מגדל בן 30 קומות עם שלוש מעליות, חדר כושר ובריכת דיירים מציג פרופיל שונה מבניין של שש דירות ללא <a href="https://wiki-coast.win/index.php/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%AA_%D7%93%D7%A4%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%94:_%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%A1_%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D">דפיברילטור חירום</a> מעלית. המטרה היא למפות סיכונים באופן פרקטי, בלי להפוך את זה למבצע ביטחוני.</p> <p> התחילו במסלול הזמן. כמה זמן לוקח להגיע מלובי לקומות הגבוהות בשעת עומס? איפה מצטברת תנועה בשעות מסוימות? האם יש דיירים עם בעיות בריאות ידועות שמתגוררים לבד? האם קיימים מוקדי פעילות כמו חדר כושר, גינה קהילתית, מועדון דיירים? בריכה פרטית בבניין מעלה את החשיבות של מכשיר החייאה זמין במיוחד. במבנים מרובי כניסות, כדאי לשאול האם דפיברילטור לבניין אחד מספיק או שיש להציב יותר מנקודה אחת.</p> <p> מיקומי חניה, שערים אוטומטיים וקודים גם הם משפיעים. כאשר אמבולנס לא מצליח להיכנס, הדקות מתבזבזות על תיאומים. תרבות בטיחות כוללת תיעוד עדכני של קודים ונהלים לכניסת כוחות חירום, ובדיקה רבעונית שהם עובדים.</p> <h2> הדפיברילטור הוא ליבה של המערכת, אבל הוא לא לבד</h2> <p> נכון לומר שהדפיברילטור הוא מכשיר ההצלה האפקטיבי ביותר באירוע דום לב. אבל בבניין חי ודינמי, הוא חלק מציר רציף של תגובה. זה מתחיל בזיהוי מהיר של מצב חוסר הכרה, קריאה למד"א, עיסוי לב בשניות הראשונות, ואז חיבור של מכשיר החייאה אוטומטי. מכשיר החייאה מודרני מדבר, מדריך בעברית, ומנתח את הקצב. אם הוא מזהה קצב בר-שוק, הוא ינחה על שוק חשמלי. אם לא, הוא יבקש להמשיך בעיסויים.</p> <p> מניסיוני, בחירת מכשיר החייאה אוטומטי לבניין מושפעת לא רק מהמחיר. שאלות שיש לשקול: האם יש הדרכה קולית בעברית ברורה, גם ברעש? מה משקל המכשיר, והאם ילד בן 12 מסוגל להביא אותו במהירות? מה אורך חיי הסוללה, והאם יש תצוגה שמעידה על סטטוס תקין מרחוק? כיצד נראה הארון - פתיחה מהירה, אזעקה שקוראת לעזרה, תאורה פנימית? האם יש אלקטרודות ילדים, או מצב ילדים מובנה? אלו פרטים שמכריעים תפקוד ברגע האמת.</p> <h2> היכן להציב דפיברילטור בבניין, ומה לא לשכוח</h2> <p> הנגישות היא המלך. דלת נעולה הורגת זמן. ארון נסתר מאחורי עמודי פרסום או עציצים משאיר דיירים לחפש. צריך למצוא איזון בין מניעת ונדליזם לבין זמינות. לובי מרכזי עם גישה מכל הכניסות הוא לרוב בחירה טובה. במגדלים גבוהים, שווה לשקול דפיברילטור נוסף באמצע הטווח, בעיקר אם יש קומות שירות או אזורים ציבוריים מרוחקים. בבניינים עם חניונים עמוקים או אגפים נפרדים, לפעמים שתי נקודות עדיפות על פני אחת.</p> <p> חובה לשקול תאורה. אירועים קורים גם בלילה, והארון חייב להיות מואר או בעל סימון זוהר. אם יש אזעקה בעת פתיחת הארון, זה מועיל לייצר "קריאה לקהילה". אנשים שומעים, מצטרפים, ומביאים עזרה נוספת. יחד עם זאת, יש לתאם עם ועד הבית כדי למנוע אזעקות שווא. שילוט חד וברור, בגובה עיניים, עם חץ מפורש, מצמצם בלבול.</p> <h2> איך בונים צוות תגובה שכונתי בלי לפגוע בפרטיות</h2> <p> הקהילה המודרנית מורכבת מדיירים שמבקשים פרטיות, אבל בזמן חירום חייבים לגעת באחריות משותפת. בנייני מגורים שהצליחו, הקימו "מעגל תגובה" של מתנדבים. אין צורך בעשרות אנשים. מספיקים 8 עד 15 דיירים שמוכנים להיות נאמני בטיחות, כל אחד עם משמרות גמישות. חלקם יודעים להוביל החייאה, אחרים טובים בארגון - פתיחת שער לחובשים, הורדת מעליות לקומת קרקע, הרגעה של בני משפחה.</p> <p> אחד הבניינים שרשמתי בהצלחה בנה קבוצת וואטסאפ שקטה, שבה יש רק הודעות חירום. הודעת קוד קצרה שנשלחת בעת פתיחת ארון הדפיברילטור מזעיקה את הכמה הקרובים. כדי להימנע מרעש, רושמים מראש שעות זמינות כלליות, ובלי פירוט רפואי על דיירים. שמירת פרטיות אינה סותרת מוכנות. היא מחייבת שפה מכבדת ומינימום מידע מזהה שנשלח בזמן אמת.</p> <h2> אימון שמכבד את הזמן של הדיירים</h2> <p> ניסיון מלמד שתרגולים ארוכים שוחקים את ההיענות. עדיף הדרכות קצרות, ממוקדות, עם חזרות קצביות. רבעון הוא קצב טוב לרענון, וחצי שנה לאימון מעמיק יותר. מפגש של 45 עד 60 דקות, לובי פתוח, שתי בובות החייאה, והדגמה על דפיברילטור אוטומטי. שווה לשלב תרחישי אמת: "מישהו התמוטט במעלית", "קריאה מהחניה", "אירוע במועדון הילדים". תרגול מעשי, כולל חלוקת תפקידים, מייצר זיכרון שריר ארגוני.</p> <p> הדרכה טובה מבהירה גבולות. לא כולם חייבים לבצע עיסויים. מי שמתקשה פיזית, יכול להתקשר למד"א, לפתוח שער, להביא ציוד, לאסוף קרובי משפחה מהחדר. כדי למנוע בלבול, כדאי להכין כרטיסי תפקידים פשוטים בארון הדפיברילטור: מנהל זירה, מפעיל מכשיר, מתקשר למד"א, אחראי גישה והכוונה, אחראי צנעת הפרט ותיעוד זמן.</p> <h2> תחזוקה שקטה שמונעת הפתעות</h2> <p> מכשירי החייאה אמינים בדרך כלל, אבל חוסר תחזוקה הוא מלכודת. רכשתם ציוד, עכשיו צריך שגרה קצרה. לקבוע בעל תפקיד שמבצע בדיקה חזותית פעם בשבוע: נורית סטטוס ירוקה, ארון סגור אבל לא נעול, הציוד נקי ויבש. פעם בחודש מתעדים תאריך תפוגה של האלקטרודות ומצב הסוללה. לפי הוראות היצרן, סוללות מחזיקות לרוב 3 עד 5 שנים, אלקטרודות כשנתיים, אבל יש להקדים הזמנה כדי שלא תמצאו עצמכם עם מדבקות שפג תוקפן.</p> <p> בבניינים מתקדמים, דפיברילטור לבניין משודך לפלטפורמה שמדווחת ענן על סטטוס. זה נוח, אבל לא מחליף עין אנושית. חשוב גם להכין ערכה משנית: מספריים, כפפות, סכין גילוח להסרת שער לצורך הדבקת אלקטרודות, מסכת עיסויים. בערכה שחסרה מסיכת מגן ראיתי דיירים נמנעים מנשימות הצלה. עיסויים איכותיים לבדם כבר מצילי חיים, אבל ציוד מלא מעלה ביטחון.</p> <h2> איזון בין תקציב, ביטוח והחזרי מס</h2> <p> ועדי בתים נדרשים להצדיק הוצאה מול כלל הדיירים. המחירים של דפיברילטור אוטומטי נעים בטווחים שונים לפי מותג, יכולות ומערכות ניהול. שווה לבדוק אם חברת הביטוח של הבניין מעניקה הנחה בפרמיה עבור ציוד החייאה ונהלי בטיחות. יש רשויות מקומיות שמעניקות תמיכה או סיוע בהדרכות. לעיתים, תרומה ייעודית של דיירים או עסקים סמוכים מטה את הכף. חשוב להבהיר שהעלות המצטברת על פני חיי המכשיר, כולל אלקטרודות וסוללות, סבירה מאוד ביחס לתוחלת חיים פוטנציאלית שהציוד מציל.</p> <p> לגבי אחריות משפטית, דיירים חוששים. בישראל קיימת הגנת "מציל", שמעניקה הגנה למי שפועל בתום לב כדי להציל חיים. דפיברילטור נועד לשימוש על ידי הדיוטות, והוא לא ייתן שוק חשמלי אם אין צורך. המכשיר מפחית סיכון משפטי, לא מגדיל אותו. כדאי לקיים מפגש הסברה קצר של עו"ד הוועד או סוכן הביטוח כדי להפיג חששות.</p> <h2> לא רק הגיב, גם מנע: איך למנוע דום לב בקהילה</h2> <p> תרבות בטיחות לבבית אינה מסתכמת ברגע המשבר. היא עוסקת גם במניעה. בעבודה עם בנייני מגורים מצאתי שמעט מאוד צעדים מייצרים השפעה. הודעה חודשית קצרה בקבוצת הדיירים על מדדים פשוטים כמו לחץ דם, בדיקת כולסטרול, פעילות גופנית, ועידוד להכיר סימני אזהרה כמו כאב בחזה במאמץ, קוצר נשימה לא מוסבר או דופק לא סדיר. סדנאות קצרות של 30 דקות על תזונה נבונה בחדר דיירים מגבירות מודעות בלי להטיף.</p> <p> שילוט עדין ליד המעליות עם מסר קצר: "מרגישים כאב חזה מתפשט ליד שמאל - עצרו, שבו, חייגו 101." לא כולם יקראו הכל, אבל כאשר הסימפטומים מגיעים, המסר מתגלגל בראש. בבניינים עם חדרי כושר, כדאי להדגיש את חשיבות החימום, שתייה ושימוש במכשירים בהתאם להדרכה. בכך, השאלה איך למנוע דום לב הופכת לפעולה קהילתית שקטה.</p> <h2> תקשורת בעת אירוע: מינימום בלבול, מקסימום תכל'ס</h2> <p> רגעי חירום מלווים ברעש. אנשים מדברים, שואלים, מצלמים. תרבות נכונה מציבה גבולות ברורים. אחת הדרכים היעילות שראיתי היא משפט פתיחה קבוע של מנהל הזירה: "אני מנהל האירוע, בבקשה שקט. אתה מזמין 101 ומדווח כתובת מדויקת. את מביאה את הדפיברילטור מהלובי. אתם מנמיכים מוזיקה ומרוקנים את החדר."</p> <p> כדאי להכין דף תסריט קטן בארון הדפיברילטור. כלול בו: כתובת מלאה כולל כניסה, קוד שער, מספרי מעליות, נקודת מפגש לאמבולנס, והנחיה להפעלת דפיברילטור. תיעוד זמני "קריאה למד"א", "התחלת עיסויים", "שוק ראשון", עוזר בדיעבד וגם מסייע לצוותים בהגעה.</p> <h2> התנהלות לאחר אירוע: תחקור, החלפה, ריפוי</h2> <p> לאחר כל שימוש במכשיר, יש לתאם החלפת אלקטרודות וסוללה אם נפרקה, ולהוריד נתונים אם קיים חיבור לכך. מעבר לטכני, יש גם אנשים. אירוע דום לב מטלטל את הבניין, בין אם הסתיים בהצלה או לא. ערכו שיחה קצרה למעגל המעורבים, אפשרו פורקן, למדו מה עבד ומה לא. באחד הבניינים, התברר לאחר אירוע שחברי העצמת הביטחון לא ידעו על דלת שירות חסומה שהאריכה את הדרך. שבוע אחר כך, שינו תצורה והוסיפו שילוט חלופי.</p> <p> שקיפות עדינה מול כלל הדיירים נחוצה. הודעה תכליתית: "היה אירוע רפואי, הדפיברילטור הופעל, תודה לכל מי שסייע. נבצע שדרוג קטן בנקודת הגישה ונקיים הדרכה קצרה בשבוע הבא." בלי פרטים מזהים, עם כבוד למשפחה.</p> <h2> שילוב ילדים ובני נוער כחלק מהפתרון</h2> <p> הפתעה נעימה חזרה על עצמה במקומות שהזמינו נוער לשלבי האימון. בני 12 עד 16 לומדים מהר, זוכרים הנחיות, ומגיבים בלי מבוכה. לא מעט מקרים החלו בכך שילד היה הראשון לזעוק לעזרה. חשוב להגדיר תפקידים בטוחים. בני נוער יכולים להביא דפיברילטור, לפתוח שער, להוריד מעליות, להדריך חובשים לקומה. הם מרוויחים ערך של אזרחות פעילה, והקהילה מרוויחה עוד זוגות עיניים ומהירות תגובה.</p> <h2> התאמה לבנייני יוקרה לעומת בניינים ותיקים</h2> <p> בבנייני יוקרה יש לעיתים צוות קבוע של שומרים ואחזקות. אפשר להכשיר אותם כמובילי האירוע ולהקצות להם ציוד תקשורת פנימי. יחד עם זאת, אסור שהאחריות תישאר רק בידיהם. בשבתות וחגים הצוות מתחלף, ובשעות מסוימות אין נוכחות מלאה. דיירים תמיד יהיו המענה הראשון.</p> <p> בבניינים ותיקים ללא מעלית או ללא שומר, כדאי להדגיש פשטות. דפיברילטור עמיד בארון פשוט, מיקום ברור בכניסה או בקומת ביניים, והדרכה מתומצתת. אל תתפתו למערכות דיגיטליות מפוארות שלא תהיה לכם יכולת תחזוקה עליהן. אם אין תקציב לשני מכשירים, בחרו מיקום שמצמצם ממוצע זמן הגעה - למשל בין שתי הכניסות במקום קצה אחד.</p> <h2> משפט על ציוד, משפט על אנשים: שניהם חייבים לעבוד</h2> <p> הצירוף של האנשים והכלים עושה את ההבדל. דיירים שתרגלו עיסויים, מכשיר שמסביר כל צעד, שילוט שמוביל, שער פתוח, אמבולנס שנכנס בלי להיתקע. שרשרת. חוליה חלשה אחת מעכבת את כולן. תרבות בטיחות לבבית מתעקשת לטפל בחוליות מראש: עדכון רשימות קשר, בדיקת הסוללה של הדפיברילטור, החלפת אלקטרודות בזמן, וסימון כתובת ברור בכניסה לבניין. זה נשמע פרוזאי, אך המציאות מוכיחה ששם נופלים.</p> <h2> טכנולוגיה מסייעת, בלי להכביד</h2> <p> ישנן אפליקציות שמתריעות על פתיחת ארון דפיברילטור, משגרות הודעה למתנדבים בבניין, ומציפות הוראות קצרות על המסך. הן שימושיות מאוד כאשר הן פשוטות. קבעו כלל: אם פעולה דורשת יותר משני לחיצות בסטרס, היא אינה מתאימה. בנו קודם תהליך שיעבוד גם בלי חשמל ובלי קליטה סלולרית, ואחר כך שכבתו עליו פתרון דיגיטלי.</p> <p> אם אתם מחברים את הדפיברילטור למערכת ניטור, ודאו שיש אחריות ברורה על מי שמגיב להתראות של "סוללה נמוכה" או "אלקטרודות פגות". התרעה שלא נקראת גרועה מהיעדר התרעה.</p><p> <img  src="https://i.ibb.co/KjpD42tf/image.jpg" style="max-width:500px;height:auto;" ></img></p> <h2> שני מקטעי פעולה ממוקדים</h2> <p> רשימת בדיקות שבועית קצרה לצוות הוועד:</p> <ul>  <li> לבדוק נורית סטטוס במכשיר הדפיברילטור והאם הארון נגיש ונקי.</li> <li> לוודא שאין חסימות בדרך הגישה, ושהשילוט בולט וברור.</li> <li> לאשר שחוברת ההפעלה, המספריים, הכפפות ומסכת העיסויים נמצאים בערכה.</li> <li> להציץ בתאריכי תפוגה של אלקטרודות וסוללה ולהזין תזכורת יומן חודשית.</li> <li> לבדוק שהטלפון 101 וכתובת הבניין מוצגים על הארון בצורה קריאה.</li> </ul> <p> שלבי תגובה מידיים במקרה קריסה:</p> <ul>  <li> לבדוק תגובה ונשימה, לקרוא: "תזמינו 101" ולבקש מאדם ספציפי להביא דפיברילטור.</li> <li> להתחיל עיסויי לב בקצב 100 עד 120 בדקה, עומק 5 עד 6 ס"מ, ולהחליף מטפל כל שתיים עד שלוש דקות.</li> <li> להפעיל דפיברילטור אוטומטי, להדביק אלקטרודות כפי שמודגם, ולהתרחק בעת ניתוח ומתן שוק.</li> <li> להמשיך עיסויים לפי ההנחיות הקוליות עד להגעת צוות מתקדם.</li> <li> לשמור גישה פתוחה לבניין, לכוון את הצוות לקומה, ולתעד זמני מפתח.</li> </ul> <h2> סיפור קצר שמחזיק את כל זה יחד</h2> <p> בבניין בן 24 קומות בראשון לציון אימנו את הדיירים פעמיים ברבעון. בערב יום חול, בשבע וחצי, שכן בשנות השישים קרס בחדר הכושר. צעיר בן 17 שמע, רץ ללובי, פתח את הארון, והאזעקה הזניקה שני מתנדבים נוספים. אחד מהם עבד בהייטק, לא איש רפואה, אבל זכר היטב את התרגול. הם התחילו עיסויים, חבר חיבר אלקטרודות, המכשיר הדריך בעברית. ניתנו שני שוקים בהפרש של כמה דקות. האמבולנס הגיע מהר, אבל הדקות הראשונות הן שעשו את ההבדל. האיש השתחרר מבית החולים אחרי מספר ימים. למחרת, הקבוצה לא שלחה הודעות חגיגיות, רק קבעה החלפת אלקטרודות ותיאום שיחת תחקור קצרה. זהו בדיוק דפוס של תרבות: שקטה, מקצועית, עקבית.</p> <h2> חיבור בין דיירים, מקצועיות ואחריות מתמשכת</h2> <p> בכל דיון על בטיחות דיירים עולה שאלה של מחויבות לאורך זמן. סבבים של דיירים עוברים דירה, ועד הבית מתחלף, ילדים גדלים. התרבות נשמרת אם הטקסים פשוטים ונעימים: מפגש שנתי קהילתי קטן עם הדגמה, רענון קצר בתחילת שנה לכל שומר חדש, הודעת סטטוס רבעונית על מצב הדפיברילטור והציוד, ושילוב תזכורות קבועות ביומן הוועד. כשמתכננים כך, השגרה מחזיקה גם כשפנים מתחלפות.</p> <p> תרבות בטיחות לבבית אינה פרויקט, אלא אורח חיים של בניין שמבין שיש בידיו לשנות גורלות. דפיברילטור לבניין, כשהוא משולב נכון בתהליכים, הדרכות ותחזוקה, מייצר רשת ביטחון אמיתית. אנשים מרגישים בטוחים יותר להתאמן בחדר הכושר, הורים רגועים יותר בפעילות עם הילדים, וקשישים יודעים שאינם לבד. החוט המקשר בין כל אלה הוא החלטה מודעת: לקחת אחריות קהילתית, לצייד את הלובי במכשיר החייאה, להתאמן עם מכשיר החייאה אוטומטי, ולהפוך ידע לפעולה.</p> <p> הצעדים אינם מורכבים. הם דורשים תשומת לב, מעט משאבים, והרבה רצון טוב. כשהרצון הזה מתרגם לשלט ברור, למכשיר נגיש, לתסריט תגובה קצר, ולהרגלים של אימון ותחזוקה, התוצאה פשוטה: בניין שיודע להתנהג תחת לחץ, ושקהילה בו לא רק גרה יחד, אלא גם שומרת אחד על השני.</p><p>מדוע יש חשיבות עליונה להחייאה מהירה באמצעות דפיברילטור בבניין?
כיום נפטרים כ-94% מהאנשים שקיבלו דום לב בבית !!!
החייאה יעילה שמשלבת גם הפעלת דפיברילטור תוך 3-4 דקות מרגע דום הלב , עוד לפני הגעת אמבולנס – מעלה את סיכויי ההישרדות (לרוב ללא נזק מוחי) – לכ-60% – פי 10!!!
בכל דקה שחולפת מרגע דום הלב יורד הסיכוי להישרדות בכ-10% !
אמבולנס של מד"א מגיע בממוצע בתוך 8-10 דקות, וזה כבר מאוחר מידי עבור הלוקה בדום לב….
במצב של דום לב גם מוקדי חרום ציבוריים ופרטיים אחרים, פעמים רבות אינם יכולים לעמוד ברוב המקרים בסיוע הנדרש בתוך 3-4 דקות</p><p>המיזם החברתי המוביל בהצלת חיים מדום לב
אתר "לבבי" הינו מיזם חברתי המתמחה בהצלת חיים באירוע דום לב בבית – אירוע המחייב גישה שונה מזו שבאירוע מחוץ לבית.

אתר "לבבי" הינו אתר עצמאי שחקר לעומק את הנושא בסיוע מומחים, וגיבש המלצה מיטבית המתאימה לוועדי בתים משותפים ולדיירים.</p></html>